תפריט נגישות א+ א א-

מידע הצהרת נגישות
תצוגת צבעי האתר (* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox) תצוגה רגילה מותאם לעיוורי צבעים מותאם לכבדי ראייה סגור
טלפונים חשובים במרכז נשים ויולדות
טלפונים חשובים במרכז נשים ויולדות
דלג לתוכן העמוד (מקש קיצור m) דלג לצור קשר (מקש קיצור 2) דלג למפת האתר (מקש קיצור 3)

סיפור הלידה של תותי

נאבקת בהרגל, בעצלות, במחשבות, ומנסה לחזור למרכז ולנשימה.

מעולם לא הבנתי על הנשימה כמו באותו הלילה, למרות כל מה שהיה נדמה לי שלמדתי כל השנים.

שתקתי, הלכתי, צמתי, עמדתי על רגל אחת, עמדתי על שתיים, ישבתי, רשמתי מילות חוכמה, ספגתי מגלימות בורדו, כנראה לא הבנתי כלום על עוצמתה של הנשימה.

אני מוכנה לגל הכאב הבא, נושמת מתוך ריכוז עצום, והוא עובר לו מעלי מתוך שליטה והתכווננות, הוא מתמלא באוויר אולי, ונעשה קל. יש שיא של עוצמה ושליטה, יש תחושות מורכבות של אוויר נכנס לשם וכאילו מרפה וממלא את החלקיקים שבין לבין, והם סוחפים איתם את המקום ולא משאירים מקום לשום דבר אחר. אין שם כלום בעצם, הכאב מתרוקן. גם אין שם אף מחשבה, אז גם אין שם הגדרות או דיעות.

גל אחר מגיע. אני לא מוכנה, לא נושמת, ויבבות הכאב שלי גורמות לי לפרפר במים כמו חיה פצועה. להזדקף, לבעוט, לצעוק, לפחד. לרצות עזרה, לא להבין, להיכנס ללחץ.

"תנשמי" , אתם מצווים. משהו בקול התקיף והרך מכריח אותי כל פעם מחדש להיכנס לריכוז המנטלי שמעולם לא חוויתי, ולחדות נשימה בלתי מתפשרת. "תרפי" אומר אור באהבה ענקית, ואני מקשיבה לו כאילו מתוך מנהרה עמומה, מרפה את הרגליים, הברכיים, הידיים, הלסת, הצוואר, וחוזרת שוב לנשימה. ושוב לנשימה ושוב. וכשהנשימה נמצאת שם, אין לי מושג על זמן ומקום, אני שוב צפה בבועה שלי בעיניים עצומות וחוזרת למעגל של ריפיון, נשימה, מחזירה בכוח את הנשימה הביתה שוב ושוב.

אתם מעסים לי במעגלים את הגב התחתון. אני מבקשת 'בבקשה לכיוון השני, לא יודעת למה' וציפי עונה- אסביר לך אחר כך למה. לא שאלתי.

חרדה של רגע מתקיפה ללא רחמים. בעיני העצומות, אני יודעת שציפי לא בחדר. 'משהו לא בסדר והם לא מספרים לי'. אור, מה קורה, מה לא בסדר. שציפי תבוא ותגיד לי מה קורה. היא מגיעה ואומרת שהכל מצוין, שאני מתקדמת. אני לא מאמינה לה אבל נאלצת לחזור ולהתרכז בנשימה.

אני צועדת לתוך הקבלה במיון, שמוכרת לי כבר, בבטחון בלתי מתפשר וכבר מוקפת בבועה שלי. אל תפריעו לי, אני בלידה. נכנסת, אומרת, לא משאירה מקום לבזבוזי זמן, לא מדברת, לא מענין אותי מה שמסביב, אל תפריעו לי להכנס למרכז. פתאום יעילות מפתיעה- באותה הקבלה שהכרתי כמתנהלת בעצלתיים. תוך כמה שניות חדר, מוניטור, פתיחה, נקרא לרופא, זה יהיה קצר, הנה סיגל. לא היה יכול להיות אחרת.

מעגל נשים סביבי. משום מקום הגיעו ורד וסיגל ואנחנו ארבע במעגל קטן וחשוך. אור תומך מאחור בנוכחותו הנמצאת והמאפשרת. פתאום יש לי הרגשה שאני חלק משלם גדול יותר, אולי זה נותן לי אפילו תחושה שאני יכולה להתמודד יותר טוב עם ההכרה המטורפת שאני עומדת להפוך לאמא, עוד כמה לחיצות, עוד כמה דקות, בשבת לפנות בוקר.

כמה אופייני, כמה מתאים לנו. ליל שישי. הכל רגוע ושקט שם בחוץ. אפשר להתחבא מהעולם ולהתחבר אליו כאחד.

אנחנו יוצאים אל הפטיו ואני מביטה אל הכוכבים, נושמת אוויר של חוץ ונזכרת בכל הרגעים שהבטתי אל הכוכבים. הרי היו מיליון כאלה. כל אחד מיוחד וגם הערב. מוכרעת בכאב מפלח שמזכיר לי מה אני עושה כאן הערב אני חוזרת.

בבית, אני מתהלכת. חשבתי שצירים זה בגב התחתון, אני מכירה המון תנוחות יוגה שהיו עוזרות- אבל מה עושים עם צירים בבטן התחתונה ?!

ציפי אומרת לי בטלפון להמשיך כרגיל, לפגוש חברים. הא. מצחיק מאוד. בעוד אנחנו בטלפון המרווחים הופכים ל 2.5 דקות. החברים יאלצו לארגן תוכנית חלופית לערב. במקרר נשארה עוגת גבינה.

המוסיקה הערבית שלי מפזרת צלילים ממקומות רחוקים. אני עושה שמיניות וציפי והמוניטור איתי. התינוקת מכירה כבר את הריקוד הזה מימי שישי בבוקר, כל שבוע.

כמה כושר מנטלי, אני שוב קולטת, היה צריך כדי לחזור שוב ושוב לנשימה. כמה קל להתפרק ולהתמסר לכאב, ליבב ולצעוק. כמה קשה לחזור לנשימה המרפאה והאופטימית, כמה קשה לשמור על המוח.

כמה עוצמה יש בהכרה הזו, על עוצמתה האדירה והבלתי נתפסת של הנשימה. כמה עוצמה יש בהכרה שהצלחתי ליצור את הבועה שלי. ומעניין לאן אפשר לקחת את זה הלאה. כמה רגעי חיים מתבזבזים בעולם על היענות לכאב, במקום לקחת נשימה עמוקה ולהתרכז בכוחה המרפא.

יש תחושה משכרת של כוח, אחרי.

'כמה אהבה יש כאן בחדר, זה פשוט לא ייאמן, תראי, אפילו לשיליה יש צורה של לב'.

אני עומדת בבית. פתאום יש תחושה לא מוכרת של כאב שלא היה שם בחודשים האחרונים. נו, לא יכול להיות, הזמנו חברים לחנוכת בית עוד שעתיים!

הלכתי לנשק את גופך הקטן והחמים, לשמוע את נשימתך, ואת הציוץ שלך שנשמע כמו גור של כלבי ים. הרכות שלך בלתי נתפסת, הרוגע והשלווה ממיסים, המבט הסקרן שלך מתוק מדבש - אני מאוהבת.

המבט הראשון שלי נח על הבוהן. כפות רגליים זעירות של שחקנית כדורסל בפוטנציה בצבע עוברי נחות עלי ואני לא קולטת. הן אלו שבעטו לצלע הימנית התחתונה. את כל כך אמיתית פתאום ואני לא מאמינה. הבטן כבר ריקה ואת ממלאה בבכייך המתוק את החדר, אנחנו אוכלים אותך במבטינו ומנסים לקלוט את הנוכחות שלך, קטנטונת שלנו.

אתה נכנס אחרי לחדר, מוריד חולצה ומשאיר את הכפכפים בכניסה, ובא לשבת ליד האמבטיה. מבלי להמתין לאף אחד אתה מוציא ממעמקי הזיכרון את ההרפיה שאתה זוכר שאני אוהבת ומתחיל לדבר אלי. אחר כך ציפי תגיד לי שהיא מזמן לא זוכרת כזו מעורבות עמוקה ופנימית. כל הבעלים עומדים בצד ומחכים להוראות, והערב היא לפעמים הרגישה מיותרת. אתה אוסף את כל מה שיש לך ונמצא שם איתי, מחזיר אותי כל פעם מחדש לנשום, מלטף, נוגע, מחמיא, אוהב, מנשק, רוקד. אתה מדהים אותי ואני מתאהבת בך מחדש.

אני בתוך המים, שוקעת בבועה שלי, ללא זמן ומקום. אין לי מושג כמה זמן עבר, עובר, או קורה. יבבות הכאב שלי מפלחות אותי פתאום ומפתיעות אותי כאילו לא ידעתי שהוא יגיע.

'תלחצי עם השרירים ולא עם הגרון'. אכן, הדבר הכי כואב שנשאר יום למחרת היה הגרון.

קצת מים נכנסו לי לאוזן ימין ואני מתעצבנת.

אני לבד. שלווה, רגועה ומפוקסת אני על המיטה. חטיף חלבון ופירות יבשים, קצת ענבים. מעולם לא הייתי כה ערה.

בדיוק שבוע אחרי, שבת בחמש בבוקר, אני מסיימת להניק אותך ויושבת לכתוב. שנה טובה מתוקונת אהובה. את מתעטשת את העיטוש המצחיק שלך בחדר ואני רואה אותך מנפנפת בידיים הקטנטנות לאוויר, כמו בודקת את המרחב החדש שמתאפשר לך פתאום, אחרי שהיית מקופלת בי.

12 ספט' 2009, 2:19

הוא פשוט מדהים, אומרת לי ציפי. אני יודעת.

השחר עולה ואיתו יום חדש. אפילו בתל אביב הציפורים של הבוקר מצייצות והאוויר מרענן. נכנסת לחדר לתת לך נשיקה, לבדוק שאת מכוסה, ולחזור לתה במרפסת. בוקר טוב עולם. גם היום יוולדו וימותו אנשים. ואני? רק אעשה את המיטב שלי.

תודה אור, שותפי למסע החיים. על עוצמתך המדהימה, החברות, הפרגון. זכיתי להיות מושא אהבתך.

תודה ציפי, שלמשך כמה שעות בליל שישי, הפכת לקרובה ביותר, לחברת נפשי וגופי. תודה לורד ולסיגל שיחד היינו למעגל נשים.

תודה לאלו שלימדו אותי לנשום, ובעיקר לאילו שאיתם נשימתי נעצרה

תודה תותי, שבחרת להיוולד לאור ולי, את תינוקת מדהימה ברכותך, ויש לנו הזכות להיות ההורים שלך

ותודה על שגם אני, קצת נולדתי מחדש איתך.

 

לחצו כאן לקריאת סיפורי לידה נוספים

לחצו כאן לחזרה לדף הראשי של המרכז ללידה טבעית

כל הזכויות שמורות