חוויית הלידה הטבעית של יותם

בסוף אוגוסט הלכנו החצי ואני לסרט בקניון וחזרנו ממנו הביתה ברגל, לאט לאט. אז גם דיברנו בפעם הראשונה ברצינות על העניין של לידה טבעית. הוא שאל למה בעצם, הרי הייתה חוויה טובה בלידה הראשונה, ואני הסברתי לו וגם לעצמי שהרגשתי שלא הייתי בלידה של עצמי. שנתתי למישהו אחר להוביל אותי ושהאפידורל היה לא הכרחי, ושהיו מחירים פיזיים לא פשוטים - הרבה זמן בשלב הלחיצות והרבה יותר מדיי קרעים ונזק לרצפת האגן. אבל בעיקר, אמרתי, זה לא קורה הרבה פעמים בחיים, הדבר הזה, ומשהו בניתוק הזה מהגוף הרגיש פשוט לא נכון. 

הגיע התאריך המשוער, ובאותו לילה מתישהו פקחתי עיניים בבת אחת והייתי ערה, עם כאב ברור מאוד וחד בשיפולי הבטן, הלכתי לשירותים, עשיתי מספר 2 ורציתי לחזור למיטה. אבל אחרי כמה דקות בא עוד כאב. די מהר היה ברור לי שאלו צירים, ושהם די סדירים. כל חמש דקות בערך, מתישהו היה עוד קקי.

שמתי את הכדור בסלון, הדלקתי נרות, ובכל ציר ישבתי עליו ונשמתי. בין לבין הסתובבתי, חיפשתי את תוכנת תזמון הצירים באינטרנט, קראתי קצת בפורומים וארזתי כמה דברים. לקראת ארבע וחצי-חמש, אמרתי לשי שמשהו קורה והוא ענה: אני שם לב.

הצירים נעשו יותר ארוכים ויותר תכופים, אבל ביניהם לא כאב לי כלום. חלק מהזמן נשמתי, חלק מהזמן עשיתי סיבובי אגן בעמידה, לפעמים, בשלבים היותר מתקדמים, לקחתי את הגב אחורה ואת הבטן קדימה ויהיתה בזה הקלה. רוב הזמן הייתי על הכדור.

בבוקר יצאנו במונית לשיבא. הכול רץ די מהר. פנינה מהמרכז ללידה טבעית בדקה אותי והכריזה שמונה. שי יצא שנייה לדבר בחוץ, ובדיוק אז הגיע ציר שונה מהקודמים. הרגשתי שאני חייבת ללחוץ. פנינה הודיעה שמיד אנחנו נכנסים למרכז. 

נכנסתי למרכז כמו רוח סערה, לא רואה מימיני ומשמאלי. צעדתי ישר למיטה, על שש. שי היה יעיל, שמעתי אותו מחפש גפרורים למבער, שמחתי שהוא שם ואיתי.

הייתי כל הזמן על שש, שי ופנינה עשו לי מסז'ים בגב ובמותן וברגליים וזה היה נעים. הצירים היו אחד על השני והיו מטלטלים. אני לא יודעת להגיד כואבים. זה היה אקסטטי.

פנינה אמרה לי ללחוץ חזק, ואני הרגשתי שאני לא יכולה. הגוף כנראה לחץ כל הזמן, והרגשתי שאין לי יכולת החלטה, שהגוף עובד לבד ואני יכולה רק להיות שם. שמעתי את עצמי שואגת, כל הגוף שלי היה הדבר הזה. ואז לחצתי בכוח שהרגיש כמו בתוך פעמון זכוכית. ואז בבת אחת נשפכו קצת מי שפיר ושי מספר שיצא ראש החוצה, עד מתחת לגובה האף והסתכל עליו. ואז היתה עוד לחיצה, בתוך אותו ציר, וכל הראש יצא וכל המים נשפכו.

התינוק התחיל לבכות. אני חושבת שגם אני קצת בכיתי. באמת היתה שם הקלה עצומה. שכבנו שם שנינו. חיכינו טיפה עם החבל ושי חתך אותו,

אחרי כמה זמן פנינה שקלה את יותם. לא האמנתי לה כשהיא אמרה 3.940. אין חתך, אין קרע, רק טיפונת שפשוף.

זו החוויה הכי מטלטלת שהיתה לי בחיי. למרות שהייתי שם הכי אני, בכלל לא הייתי שם. זו היתה גם לא אני. אני הייתי פשוט הגוף הזה שעושה מה שעושים. הייתי לגמרי בתוך הדבר הזה. ואני מרגישה שקרה לי נס. שהייתי במעמד הלידה של עצמי.

תודה לפנינה שהייתה שם איתי וידעה בדיוק מה לעשות ואיך לתת לי להיות, ובזמן כל כך קצר השרתה עלי כל כך הרבה ביטחון.

לחצו כאן לקריאת סיפורי לידה נוספים

לחצו כאן לחזרה לדף הראשי של המרכז ללידה טבעית