תפריט נגישות א+ א א-

מידע הצהרת נגישות
תצוגת צבעי האתר (* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox) תצוגה רגילה מותאם לעיוורי צבעים מותאם לכבדי ראייה סגור
ניוזלטרים ליולדות
ניוזלטרים ליולדות
דלג לתוכן העמוד (מקש קיצור m) דלג לצור קשר (מקש קיצור 2) דלג למפת האתר (מקש קיצור 3)

סיפור הלידה של יותם

אני לא יודעת מאיפה מתחילים את הסיפור הזה. אולי מהלידה הקודמת.

אחרי הלידה של אביתר, בזירוז כנראה מיותר בשבוע 40+3, לקח לי חמישה שבועות לכתוב. זו היתה לידה טובה. מעצימה ומרגשת ושנינו יצאנו ממנה בריאים ושלמים ושמחתי בה, והרגשתי חזקה ויכולה.

היו לי המון מילים לכתוב עליה ובאמת כתבתי, סיפור יפה ומרגש שזכרתי לפרטי פרטים.

ועכשיו המילים לא באות בדיוק, ואני עוד לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להגיד.

הריון ספונטני, רצוי, מיידי, שלא היה לי פנאי להיות בו בחרדות. כבר אחרי הלידה ההיא מתישהו, אמרתי מדי פעם שבלידה הבאה שלי אני חושבת ללדת בלי אפידורל. עוד לא בדיוק ידעתי להסביר למה וגם לא אם אני מתכוונת באמת. מדי פעם זרקתי את זה. רציתי שתהיה דולה. אבל זה היה עוד רחוק. כשנכנסתי להריון, כמעט שלוש שנים אחרי, זה עלה שוב, אבל היה לי זמן. לא יודעת מתי החלטתי שאני חושבת על זה ברצינות. סביב שבוע 15 לקחתי מהשכנה מתחתיי את לידה פעילה וקצת אחר כך התחלתי לקרוא. אני קוראת מהר, חלק גדול מהידע כבר היה מוכר לי. אבל זה התבשל לאט. הידיעה שאני רוצה ככה.

היה הריון לא קל. ביולי, עם החום, היתה התקצרות של צוואר הרחם ונהיה לי קשה בבת אחת ובאוגוסט היתה קצת הקלה, אבל נהיה לי כבד. למרות זאת הייתי טובה לעצמי. שחיתי משבוע 14, כשהבחילה הנוראית עברה, והתחלתי לעשות יוגה בשבוע 15 - אולי אחת המתנות הגדולות שההריון הזה גילה לי.

בסוף אוגוסט הלכנו החצי ואני לסרט בקניון וחזרנו ממנו הביתה ברגל, לאט לאט. אז גם דיברנו בפעם הראשונה על העניין של לידה טבעית ברצינות. הוא שאל למה בעצם, הרי היתה חוויה טובה, ואני הסברתי לו וגם לעצמי שהרגשתי שלא הייתי בלידה של עצמי. שנתתי למישהו אחר להוביל אותי ושהאפידורל ההוא היה לא הכרחי, ושהיו לו מחירים פיזיים לא פשוטים - הרבה זמן בשלב הלחיצות והרבה יותר מדי קרעים ונזק לרצפת האגן. אבל בעיקר, אמרתי לו, זה לא קורה הרבה פעמים בחיים, הדבר הזה, ומשהו בניתוק הזה מהגוף הרגיש פשוט לא נכון. עד היום אני לא בדיוק יודעת להסביר את זה.

אחרי זה העניינים תפסו תאוצה. נסענו לסיור במרכז הלידה בתל השומר, התלבטנו, עוד חשבתי על מעייני הישועה ובכל פעם לא הצלחתי לנסוע לשם ביום היחיד שבו עושים סיורים. בסוף נרשמנו למרכז. אני חששתי מהתינוקייה של תה"ש, אבל מרגע ההרשמה הן היו הרבה פחות נוקשות ונתנו לי להבין שבית החולים בא יפה יפה לקראת היולדות של המרכז.

בינתיים שי קרא את הפרקים הרלוונטיים בלידה פעילה ובחודש האחרון גם הפך לדובר של העניין הזה, לפעמים אפילו באופן יותר פעיל ממני. נאם נאומים וזה.

בשבוע 35 נהייתה לי בצקת נוראית בידיים, ברמה שכאב לי לסגור אגרופים. הרגליים התנפחו. האגן כאב מאד מאד והייתי כבדה. חליתי בכל מיני דלקות גרון ושפעת והיה לי קשה נורא. הפסקתי ללכת לעבודה.

אז גם התברר שההתקשויות התכופות האלה הן כנראה סוג של צירים כי בבדיקה התגלו חמישים אחוז מחיקה ופתיחה 1.5. הייתי בטוחה שהוא יקדים. בהתחלה פחדתי מזה - רציתי להגיע לשבוע 37 כי לפני כן לא מכניסים למרכז הלידה. בשבוע 37 כתבתי בפייסבוק שלי: ברור שעכשיו אני אגיע לשבוע 42.

ובאמת, כלום לא קרה, לא בשבוע 37 ולא בזה שאחריו. שי הופיע בשבועות האלה כמה פעמים, ובכל פעם היתה לקראת זה התארגנות - לא התאים שאני אלד על ההופעה של אדומי השפתות, ולא התאים בחתונה של חברה שהיינו אמורים לשיר בה וזה לא התאים בהופעה של הפליטים. בכל פעם כשדיברנו על ההופעות אמרנו שאולי זה כבר יהיה אחרי, ובכל פעם עברה עוד הופעה - ואני הייתי עדיין בהריון. בסוף שבוע 38 בכיתי לשי באומללות שזה פשוט לא קורה. הפתיחה כבר הייתה 2.5 עם מחיקה של 70 אחוז כמה זמן. וכלום.

ביום ראשון, היום הראשון של שבוע 39 קמתי עם גרון כואב ובאותו ערב כבר הייתי חולה לגמרי. בבת אחת, כמו בבדיחה עם הרבי והעז, עברה לי כל תחושת הדחיפות. חולה-חולה, לא סתם. היה לי ברור שאני לא יכולה ללדת ככה. ברביעי הייתי במוקד וקיבלתי אנטיביוטיקה לכיסוי, כי המצב לא השתפר. חמישי התחיל גשם היסטרי ואני צעדתי ברחוב לעשות ספירת דם במבול, עם מטריה וכפכפי האצבע היחידים שעלו עלי, כמו במונסון.

בשישי הייתי שוב במוקד למוניטור ופגשתי שם את הרופא המטפל שלי. המוניטור היה תקין, נרשמו בו כמה צירים לא משמעותיים ולא מרגשים. הוא בדק פתיחה והודיע - שלוש, 80-90 אחוז מחיקה וניחם: יש התקדמות. הוא ידע שאני רוצה כבר ללדת. קבענו שניפגש בשני והוא היה סקפטי לגבי זה. אמרתי לו שבכל פעם הוא אומר לי משהו כזה ואני מאמינה, ובסוף אנחנו שוב נפגשים. צחקנו שכמו בהריון הקודם, אולי עוד יש לו סיכוי לכתוב את הפייפר פורץ הדרך שלו על המקרה המיוחד והיחידי בעולם של הריון כרוני.

מהמוקד, במבול, עברתי בעבודה, למסור איזה טופס, ונסעתי הביתה. היה לי מצברוח נורא נורא טוב, בגלל הגשם המטורף. זה תמיד עובד עלי ככה. לא הלכתי לשחות כל השבוע הזה כי הייתי חולה וחשבתי שאני אלך ביום ראשון.

כל הדבר הזה הוא כנראה הקדמה. וזה גם החלק הלא חשוב כנראה.

* * *

השבת עברה בתחושה משונה. בערב היו מוזמנים אלינו חברים לאכול ולי היו קצת צרצורים כאלה ובניגוד לכל ההריון, לא הייתי כל כך רעבה והרגשתי כל הזמן שאכלתי יותר מדי. קצת לפני שהם באו חשבתי שעוד נצטרך לבטל אותם, אבל שתיתי חצי כוס יין ובסוף היה ערב די נעים. היתה לי הרגשה שמשהו קורה. שהגוף מתכונן. מהצהריים היתה גם קצת הפרשה רירית, איכשהו שונה מהדברים הקודמים, עם נימי דם. אבל הכי הפתיעה אותי הירידה ברעב.

לפני שהם באו ניקיתי וסידרתי את הבית בזמן ששי בישל, עשיתי כל מיני סידורים אחרונים והמון כביסה. זה התיש אותי אבל היה בי כח שלא היה בי בשבועות הקודמים. גם אחרי שהם הלכו היה לי חשוב לארגן את המטבח כמה שאפשר.

אחרי לילה שבו ישנתי כמעט רצוף לשם שינוי, עברה עלינו שבת די רגועה. לא ממש זוכרת מה עשינו בה. אכלנו בה פנקייקים בבוקר, ישנו יחד צהריים כמו תמיד ואחרי הצהריים דידינו שלושתנו לבית הקפה שמתחת לבית. אכלנו עוגה, אביתר שתה שוקו ילדים עם קצפת ומרשמלו והיה היפראקטיבי בטירוף.

בחזרה בבית, סביב שמונה בערב, הרגשתי שאני תוך שניה קורסת לתוך שינה חסרת חלומות. בדיעבד, זה היה כנראה סימן, אבל איכשהו זה עבר לי. אביתר שכב לישון, אני עשיתי כל מיני סידורים שאני לא זוכרת ולקח לי די הרבה זמן להיכנס למיטה, וגם להירדם. ב-01:19 כתבתי בפייסבוק שלי: "פסדר, כולה תאריך" והלכתי לישון. ב-02:20 קמתי לפיפי וחזרתי לישון.

* * *

מתישהו פקחתי עיניים בבת אחת והייתי ערה, עם כאב ברור מאד וחד בשיפולי הבטן, מימין, הצד שעליו שכבתי. קמתי די בקושי, כרגיל בחודשיים האחרונים, ראיתי מה השעה, 03:39, והלכתי לשירותים. קקי.

אמרתי לעצמי, נו, קקי. יצאתי מהשירותים עם תחושה שמשהו בכל זאת שונה פה. כמה דקות אחרי זה בא עוד כאב כזה. אמרתי לעצמי שזה עוד יכול להשתנות, אבל די מהר היה ברור לי שאלו צירים, ושהם די סדירים. כל חמש דקות בערך, 45-60 שניות. לפעמים יותר צפופים אבל יותר קצרים, לפעמים יותר מרווחים אבל יותר ארוכים. מתישהו היה עוד קקי.

שמתי את הכדור בסלון, הדלקתי נרות, ובכל ציר ישבתי עליו ונשמתי. בין לבין הסתובבתי, חיפשתי את תוכנת תזמון הצירים באינטרנט, קראתי קצת בפורומים, הכנסתי דברים לתיקים לבית החולים והכנתי רשימה חדשה למי שיהיה עם אביתר - מה נמצא איפה. הכנתי גם רשימה של אנשים להתפלל עליהם בלידה, חשבתי עליהם. במקביל אביתר התעורר ועבר אלינו למיטה. הוא התקשה להירדם אבל לא קם מהמיטה. מתישהו בין שני צירים, ידעתי שיש לי 3.5-4 דקות, שרתי לו פעם אחת את "אומרים ישנה ארץ" והוא נרדם. לא יודעת מתי, אולי לקראת ארבע וחצי-חמש, אמרתי לשי משהו קורה והוא ענה: אני שם לב. אמרתי: לא איתו, איתי. הוא קם מהמיטה והסתובב קצת, ואז אמר שהוא חוזר לשים את הראש. הסכמתי. לא הייתי צריכה אותו בשלב הזה בכלל. היה משהו מאד נכון בזה שהבנים ישנים במיטה שלנו ושהבית שקט ונינוח ונעים.

הצירים הצטופפו, חשבתי שאולי כדאי לי לנסות לנוח ביניהם אבל היה לי נורא לא נוח על שש, ולשכב לא בא בחשבון בכלל. לא הייתי עייפה למרות שידעתי שאני כן.

סביב חמש, אולי קצת קודם, התקשרתי לבית החולים שם אמרו שאין במשמרת אחות של מרכז הלידה, ונתנו לי את הטלפון של איריס. לא היה לי נעים להתקשר אליה בשעה כזו וחשבתי שאני אחכה לשש או שש וחצי. לא היתה שום תחושת דחיפות. הצירים נעשו יותר ארוכים ויותר עמוקים ויותר תכופים, אבל ביניהם לא כאב לי כלום. חלק מהזמן נשמתי, חלק מהזמן עשיתי סיבובי אגן בעמידה, לפעמים, בשלבים היותר מתקדמים, לקחתי את הגב אחורה ואת הבטן קדימה והיתה בזה הקלה משונה - אבל רוב הזמן הייתי על הכדור. לפעמים הסתכלתי קצת על הנרות, לפעמים עשיתי תרגילי פיתוח קול נמוכים כאלה, כמו שהיינו עושים באה-קפלה, לפעמים שרתי "קח מה שרק תרצה" של יהודית רביץ, שהוא גם סולם כזה, נמוך נורא. בשלב הזה הנשימה כנראה לא בדיוק הספיקה והייתי צריכה להשמיע קול.

מתישהו נכנסתי למקלחת, ושם היו שלושה צירים בשמונה דקות שבעקבותיהם הערתי את שי. אמרתי לו שאני צריכה אותו ער ועירני כי אני חושבת שצריך להתחיל להתארגן. לא יודעת מה היתה השעה, הוא אומר שהיה רבע לשש. בשש ועשרים דיברתי עם איריס בטלפון. תיארתי מה היה עד אז, היא אמרה שהיא רוצה לשמוע אותי בציר, והציר, להכעיס - לא בא. אמרתי לה: שמע אותך וברח. היא אמרה: אז בואי נראה מה יקרה עוד מעט, ואז בא ציר, כנראה די ארוך, שבו רק נשמתי. בסוף שלו אמרתי לה: זה כמו לשיר למישהו שיר בטלפון.

ואז פתאום היא אמרה שהיא מציעה שנתארגן ונצא, ושהמיילדת היא פנינה שגרה קרוב, אז כשאנחנו יוצאים שנעדכן במיון שיקראו לה. זה קצת הפתיע אותי איכשהו. אמרתי לה בסדר, ששי ישים את אביתר בגן (הספקתי לבדוק עם אמא אחת מהגן שפותחים בשבע וחצי) ונצא מיד אחרי. בדיעבד מישהי שילדה במרכז במקביל אלי - באה לפני ויצאה אחרי - אמרה שאיריס סיפרה לה שהיא חששה שבכלל לא נספיק להגיע מאיך שנשמעתי לה. אני לא הרגשתי בכלל שזה קרוב.

הצירים הלכו והצטופפו. שי קם, נתן בי מבט אחד והודיע לי שאנחנו משנים תוכניות ומורידים את אביתר לשכנים, שהם ייקחו אותו לגן. בבת אחת הוא נהיה סופר פעיל ומהיר - העיר את אביתר, הלביש אותו בשניות, צחצח לו שיניים כמעט מתוך שינה ונפרדתי ממנו. אמרנו לו שאנחנו יוצאים לבית היולדות להביא את האח הקטן. הוא היה מקסים ונישק אותי בבטן. אני כותבת את זה ויש לי דמעות בעיניים אבל אני גם מבינה שאני לא זוכרת את זה לגמרי. היה על הכל קצת ערפל כזה. הייתי כנראה מאד בתוך הגוף.

בשום שלב לא הרגשתי שאני סובלת או משהו מהסוג הזה.

בזמן ששי היה אצל השכנים התקשרתי לשקם לחפש מונית. כששי עלה העברתי לו את הטלפון כי היה עוד ציר ובמקביל חיפשתי בלחץ משהו ללבוש. זה היה קצת מסובך.

נתנו לנו חמש דקות להיות למטה.

שנינו שתינו מים מהברז, אמונה טפלה של אמא שלי מאז שאני קטנה, שאם שותים מהברז של הבית לפני נסיעה למקום רחוק - חוזרים בשלום.

למטה היה עוד ציר עד שבאה המונית, ואז נכנסנו והתחלנו לנסוע. פחדתי נורא מהקטע של המונית לפני כן. פחדתי שיהיה נהג אנטיפט, שאני אוריד את המים על הריפוד (ישבתי על מגבת וסדין שהבאתי מהבית כדי שזה לא יקרה), שאני אסבול מכאבים נוראיים - אבל שומדבר מזה לא קרה. הנהג היה נחמד ביותר, שם מוזיקה לבקשתי ולא נראה לי שהבין באיזה שלב זה. האמת, גם אני לא הבנתי באיזה שלב זה כנראה. נסענו איזה רבע שעה, אולי עשרים דקות, והצירים התרווחו. היו רק שלושה צירים שבמהלכם ישבתי בחצי ישיבה מזרחית ונשמתי דרך חלון פתוח את האוויר הקר של הבוקר.

ואז באה פנינה מהמרכז. בדקה - לא נעים - והכריזה שמונה. כמה?! הייתי בשוק והיא תיקנה במין טון של "נו טוב, אם את נורא מתעקשת": "שבע". סיפרתי לה שבדרך אמרתי לשי שאם יהיה חמש אני מרוצה.

* * *

כל זה קרה נורא מהר. פנינה שאלה אם אני מרגישה לחץ כלפי מטה ואמרתי שלא משהו חריג, אז היא הודיעה שהיא הולכת לפתוח את המרכז. שי התקשר לבירי השכנה לשמוע איך עם הילדים ובישר שהיה להם כיף ושאביתר מוזמן אליהם כל בוקר. הוא יצא שניה לדבר איתה בחוץ ובדיוק אז הגיע ציר שונה מהקודמים. הרגשתי שאני חייבת ללחוץ ושמשהו קורה, ואז בתחושת בהילות אמיתית - פחדתי שייצא תינוק על הרצפה - טיפסתי על המיטה בחדר הקבלה והתחלתי להעלות ווליום. לא בדיוק אני. הגוף התחיל לצעוק. קראתי לשי שיבוא ושיקרא לפנינה. זה היה מבהיל אבל לא הייתי פנויה באמת להיבהל.

אני חושבת שהיה עוד אחד כזה ופנינה הודיעה שמיד אחריו אנחנו נכנסים למרכז. היה עניין עם להתלבש, לא הייתי מסוגלת, ושי כרך סביבי סדין. פנינה תלשה בבת אחת את המוניטור מהמדפסת ויצאנו שלושתנו חזרה למסדרון. מישהי, אולי מנקה, שאלה את בסדר, ואני נהמתי עליה בקוצר רוח: הכל סבבה, פשוט יולדים.

נכנסתי למרכז כמו רוח סערה, לא רואה מימיני ומשמאלי. חשבתי "המחייה", אבל האמת היא שזה סתם היה שחזור של משהו שקראתי באיזה סיפור לידה. צעקתי: לאיזה חדר ללכת ופשוט שעטתי לשם, פתחתי את הדלת וצעדתי ישר למיטה, על שש. לא ראיתי כלום. מיד הגיע הציר. כבר הייתי צריכה לצעוק במהלכו. לא הייתי לגמרי בחדר, למרות שעוד עניתי על שאלות וחילקתי הוראות: איפה השמן, איפה שמן לבנדר. שי היה יעיל, שמעתי אותו מחפש גפרורים למבער, שמחתי שהוא שם ואיתי.

אחרי הציר הבא קמתי בעצבים על הברכיים והעפתי את הגופיה כי היה לי חם, וגם ביקשתי משי להביא את הדיסקים - אמרתי משהו על זה שלא סתם הכנתי דיסקים. אבל כשהוא הביא אותם לא הייתי מסוגלת לבחור והוא פשוט שם שולי רנד. אני יודעת שבשלב הזה עוד יכולתי לנוח את הזמן הקצר שבין הצירים, כי שכבתי בצ'ין מודרה או איך שקוראים לזה ושמעתי חלקים מהשיר הראשון, מה התכלית. ידעתי שזה כאב עם תכלית. הייתי קצת מאושרת, באופן משונה. ב"כי שמה אלוהים" אני זוכרת את עצמי לוחשת את השורה הזו. הייתי כל הזמן על שש, שי ופנינה עשו לי מסז'ים בגב ובמותן וברגליים וזה היה נעים.

פנינה הצמידה מוניטור מדי פעם וזה הטריד אותי. זה נראה לי המון פעמים ובכל פעם זה הציק לי. הצירים היו אחד על השני והיו מטלטלים. אני לא יודעת להגיד כואבים. זה הדבר הכי כואב שקרה לי, אבל זה לא היה מתחום הכאב. היה בזה משהו מתחום הייסורים, אבל זה לא היה משהו רע. זה היה אקסטטי. אני לא מצליחה להבין את זה גם עכשיו. די מהר הייתי צריכה גם להקיא ואמרתי את זה, ושי הביא בשניה דלי אבל לא הקאתי. לא כי התאפקתי, למרות שזה היה הדבר השני שממנו פחדתי. פשוט לא יצא כלום.

אין לי שום תחושת זמן מהדבר הזה. היה לי קקי וקצת עשיתי, וזה די העסיק אותי. אמרתי להם: אני לא רוצה לחרבן לו על הפרצוף. לא הצלחתי לנוח כבר בין הצירים, ושאגתי שם כמו חיה פצועה. הרגשתי שאני מצטרדת ופנינה אמרה לי נמוך, תצעקי למטה. שי עשה קול מצחיק כזה שעזר לי לעשות כזה גם. הייתי כמו חיה. חשבתי לעצמי שאני כמו במגרש השדים. זה היה מפלצתי ומפחיד ואקסטטי ומטורף. אבל זה לא היה רע. בשלב הזה הייתי פשוט במקום אחר. אחר תודעתית באופן הכי עמוק שאפשר. אף פעם לא הייתי במקום כזה ואני לא חושבת שאני אהיה שוב.

הרגשתי בבת אחת מותשת נורא ורציתי לבכות אבל השאגות והעוצמה הזו בגוף לא נתנו לי. צעקתי לתינוק בוא אלי כבר, בוא אלי. שי ענה אני פה, ושמעתי את פנינה אומרת לו: היא קוראת לתינוק. שאלתי אותה "כמה זמן עוד?" בייאוש ואמרתי "אני לא יכולה". חשבתי שאולי זה יקדם אותי כי זכרתי שזה אומר שזה הסוף, אבל פנינה רק אמרה שזה קרוב, ואני חשבתי: אלוהים, אני לא יכולה ככה עוד הרבה. בכל פעם שהיא הלכה להביא את המוניטור או משהו קראתי לה שתחזור להיות איתי. פחדתי להיות שם לבד, וזה למרות שבכלל לא ראיתי לא אותה ולא את שי, רק הרגשתי אותם איתי, על הגב, על המותניים, סביבי.

לא הצלחתי כבר לנוח והיא אמרה את חייבת לנוח טיפה ולנשום, אז נשמתי כמיטב יכולתי כמה נשימות עמוקות, שהיו כנראה לא נורא עמוקות למרות הכל.

קשה לי לתאר את הזמן הזה, כי זה הזמן הכי אינטנסיבי שהייתי בו אי פעם. אני יודעת כמה זמן זה לקח כי אני יודעת מתי הוא יצא, אבל זה היה מקום שאין בו זמן. פנינה אמרה לי ללחוץ חזק ואני הרגשתי שאני לא יכולה גם ללחוץ בתוך כל זה. הגוף כנראה לחץ כל הזמן, ולא היתה מנוחה והרגשתי שאין לי יכולת החלטה, שהגוף עובד לבד ואני יכולה רק להיות שם.

שמעתי את עצמי שואגת, כל הגוף שלי היה הדבר הזה. ואז לחצתי בכח שהרגיש כמו בתוך פעמון זכוכית ושמעתי, אני משוכנעת ששמעתי את מה שהרגשתי, וזה את העצמות זזות. כל הזמן על שש. ואז בבת אחת נשפכו קצת מי שפיר ושי מספר שיצא ראש החוצה, עד מתחת לגובה האף, והסתכל עליו. ואז היתה עוד לחיצה, בתוך אותו ציר, וכל הראש יצא וכל המים נשפכו.

ציפיתי שהכתפיים יצאו מיד, במין החלקה כזו, אבל כלום לא קרה. ההקלה המצופה לא הגיעה ולא חשבתי שאני יכולה עוד. הייתי במצב כל כך אחר שקשה לי להגיד מה הרגשתי. אולי משהו קרוב לייאוש, אבל לא מספיק מודע ומתומלל בשביל לקרוא לזה ככה.

פנינה אמרה לי ללחוץ שוב, להוציא את הכתפיים, ושמיד אחרי זה תבוא הקלה עצומה. ואני ידעתי שאין לי ברירה ולמרות שלא חשבתי שאני יכולה לחצתי ולחצתי ושאגתי ושאגתי והכתפיים יצאו, בקושי רב, ואחריהן, יחד עם דם ומלא דברים חלקים ורכים יצא כל התינוק.

אני פשוט קרסתי קדימה ונתתי להם לקבל אותו אליהם. לא יכולתי כלום. בהתחלה הוא לא בכה, אבל פנינה אמרה שהכל בסדר, והוא באמת התחיל לבכות. אני חושבת שגם אני קצת בכיתי. באמת היתה שם הקלה עצומה.

* * *

08:18. פנינה עזרה לי להסתובב ולחבק אותו אלי. אחר כך שכבנו שם שנינו. חיכינו טיפה עם החבל ושי חתך אותו, בכה על סבתא שלו שנפטרה השנה והייתה מיילדת בתימן. שמנו גידי גוב, התקליט הראשון, את "הו, איזה לילה". אמרתי לשי, זה שיר טוב להגיע בו לעולם. שתינו תירוש, אכלנו קצת פירות יבשים - כל מה שהיה מתוכנן לחדר הלידה ולא שימש.

אחרי כמה זמן היא שקלה אותו. לא האמנתי לה כשהיא אמרה 3.940. אין חתך, אין קרע, רק טיפונת שפשוף. אפילו המקום שהייתי בטוחה שייקרע, הצלקת הנוראית שהשאירה הרופאה שתפרה לי את הקרעים בליס - אפילו הוא יצא ללא פגע.

הכל היה נעים ונינוח ולאט. היה פשוט. קצת רעדתי והבטן כאבה לי מאד. לא הבנתי למה זה עוד צריך להטריד אותי ופנינה אמרה שצריך ללחוץ החוצה את השיליה. אני הרגשתי עייפה מדי בשביל זה. עשינו ניסיון אחד שלא צלח ואחרי כמה זמן עשינו עוד ניסיון שעבד. כאב לי מאד להוציא אותה, אבל כשהיא יצאה - שלמה ועצומה - באמת הפסיק לכאוב. פנינה אמרה שעכשיו אפשר להודיע, ושי הודיע לכל מיני אנשים ושלח סמסים.

תינוקו שכב בידיים שלי, רחרח קצת את הפטמה, לא רצה לינוק. לא התעקשתי. כשהוא התחיל לינוק התחילו לי כאבי בטן מבעיתים והרעידות התגברו. בסוף פנינה נתנה לי אופטלגין ואחרי כמה זמן הרגשתי הרבה יותר טוב.

הכל היה הזוי לגמרי ומשונה ואני הייתי מאושרת ומבולבלת ולא מאמינה שזה היה בכלל. כל החלק שהיה בבית היה כל כך נינוח ופשוט וקל ורגוע, וכל החלק בבית החולים היה כל כך אינטנסיבי ומהיר וחזק ומטורף ועמוק ומטלטל - ויחד שני החלקים האלה פשוט היו מאחורי, מין אירוע שעד עכשיו אני לא יודעת להבין אותו ואת איך שהוא קרה לי.

אחר כך שי עלה עם התינוק לרבע שעה לחדר קבלות כי צריך היה לקחת לו תרבית דם. זה באמת היה רבע שעה ועל שי כל הזמן, בתנאי VIP מוחלטים. אני שכבתי לי במיטה בזמן הזה ונחתי. ברקע - אלה ולואי. אכלתי משמשים יבשים. לא מעכלת. לא מאמינה שזה היה בכלל.

אחר כך הם חזרו. אבא שלי שהיה בבית החולים מסיבות אחרות, קפץ לכמה דקות ובעצם היה הראשון שראה אותו. אני קמתי לפיפי טיפה שורף והתקלחתי ארוכות. אחר כך התלבשתי בניחותא, שתיתי תה. הכל היה נינוח כל כך והכל גם היה הזוי לגמרי. לא לגמרי יודעת להסביר את התחושה הזו שזה הזוי.

ב-12:30 עלינו למחלקה, למחרת אחרי צהריים הלכנו הביתה ומאז אנחנו כאן. אמרתי לשי בשעות שאחרי, אולי למחרת, שרגשית זו החוויה הכי מטלטלת שהיתה לי בחיי. החלק בבית היולדות. השאגות האלה. אף פעם לא הייתי במקום הזה בחיים ואני לא יודעת אם אפשר להיות שם אחרת. התבטלתי מול הדבר הזה, ולמרות שהייתי שם הכי אני, בכלל לא הייתי שם. זו היתה גם לא אני. אני הייתי פשוט הגוף הזה שעושה מה שעושים. הייתי לגמרי בתוך הדבר הזה.

עכשיו, בימים האחרונים, זה נראה לי כמו החוויות האלה שמתארים בטקסים אינדיאניים. כאלה שלא תמיד חוזרים מהם. כאלה שנותנים לרוח להשתלט עלייך ואת הופכת בהם לכלי. התינוק החדש באמת יש בו משהו שדי. אפילו קצת דומה לי, בניגוד לאחיו שהוא בדיוק אבא שלו. יצא תינוק שחור שיער עם עיניים שהאישונים שלהן נחבאים מרוב שהן שחורות. עיניים גדולות ועמוקות של צועני, והוא יודע הכל ורואה מסוף העולם ועד סופו.

כשחשבתי על הלידה לפני שהיא קרתה, חשבתי עליה גם במונחים של פחד. בשבועות שקדמו לה פתאום התחלתי לפחד, אבל היה לי חשוב להבהיר לעצמי שזה לא כמו חרדה. שזה כמו יראה, גם בגלל הגודל של זה. אמרתי: זה במובן של פחד ורחב לבבי. עכשיו שזה קרה לי אני מבינה שזה לא התחיל אפילו לגרד את המשמעות של זה, אבל כן, שזה היה הכיוון. אמרתי לשי, זה כמו לראות את הסנה הבוער ולחיות. שזו החוויה הכי קרובה לשיגעון שאני יכולה לחשוב עליה, ושאני שרדתי את זה. חזרתי משם להיות האישה שהייתי קודם, אבל - אולי זה בגלל שעברו רק חמישה ימים - אני לא חושבת שאני יכולה באמת לחזור. אני תמיד אהיה האישה הזו שהיתה בתוך הדבר הזה. זה פירק אותי מכל מה שידעתי ואיין אותי, ואז בבת אחת החזיר אותי ועכשיו אני עוד לומדת את עצמי מחדש, עם הזיכרון של זה בגוף. שמעתי את העצמות שלי זזות.

ואני מרגישה שקרה לי נס. שהייתי במעמד הלידה של עצמי. אין לי מילים חכמות ומצחיקות ורהוטות להגיד על זה, ואני מניחה שזה סיפור שכתוב פחות טוב מהקודם ופחות מצחיק ופחות מרגש ופחות "סיפורי". אבל לא היו לי מילים במקום הזה, ואין לי מילים בשביל לספר אותו באמת.

* * *

תודה לשי שלי שהיה בדיוק כל מה שהיה צריך ושהייתי צריכה, ושבכל שלב בלידה הזו ידע בדיוק מתי לישון ומתי לקום ומה לעשות ומתי להאיץ ואיפה להיעלם ואיך להיות ומתי לשיר ומתי לגעת. ותודה לו על הימים שמאז, שהוא כמו שהוא.

תודה לפנינה - אחר כך אמרתי לה: בכלל לא הספקנו להכיר קודם - שהיתה שם איתי וידעה בדיוק מה לעשות ואיך לתת לי להיות, ובזמן כל כך קצר השרתה עלי כל כך הרבה ביטחון.

תודה לאלוהים או ליקום או למה שזה לא יהיה שנתנו לי לחזור מהמקום שבו אין מילים ואין זיכרון ואין עצמי ויש רק גוף ורוח והוויה חייתית ולא מתווכת, ושעשו שכל רגע ורגע בלידה הזו היה בדיוק בדיוק מה שהיה צריך להיות, על הדקה, על השנייה. הציר הראשון, אלה שבאו אחריו, הזמן שלי בבית לבד, איך שהבנים התעוררו ואיך שאביתר שלי הלך לגן, הנסיעה במונית ובחלון הפתוח שדרכו נשמתי אוויר נעים ולא ידעתי שאני נחה לפני שתכף תתחיל העבודה הקשה, ההגעה לבית החולים ובבת אחת ההשתלטות הזו של הגוף.

ותודה לתינוק שלי החדש, שביום ראשון נקרא לו יותם ושעשה היום אמבטיה ראשונה ששטפה ממנו את מה שאולי נשאר עליו מהוורניקס ומהריח של הרחם. שיצא בזמן שלו, בדיוק בזמן שלו, וידע בדיוק איך ומתי לבוא, ועשה אותי שוב אמא והביא איתו איזו שלווה שלא ידעתי שתינוקות מביאים.

 

לחצו כאן לקריאת סיפורי לידה נוספים

לחצו כאן לחזרה לדף הראשי של המרכז ללידה טבעית

כל הזכויות שמורות