סיפור הלידה של נגה

זהו, הכל מוכן, אפילו הספקתי לעשות את הבחינה האחרונה של השנה. התאריך הרשמי ללידה הוא 30.7 וכבר לפני שבועיים הודעתי לפצפונת שאם היא רוצה לצאת זה בסדר. אבל לה יש תכניות משלה ואף אחד לא יגיד לה להזדרז, אז מה אם אמא כבר מתה לפגוש אותה?

ביום רביעי מתחילים מיחושי בטן קלים. זה לא זה. איריס אומרת לשתות כוס יין וללכת לישון. ביום חמישי המיחושים מתגברים. זה עדיין לא זה, אבל בערב אנחנו בכל זאת נוסעים לשיבא כדי לדעת מה בדיוק המצב. שולחים אותנו הביתה.

בחצות אני מתעוררת ומרגישה רע. הכל כואב. כל הזמן. אני בוכה בכי גדול, ומרגישה יותר טוב (רון מרגיש יותר רע). טלפון לפנינה במרכז ללידה טבעית - "היא בוכה? מצוין".

בשלוש מחליטים לנסוע לשיבא, אני מקיאה בדרך ("היא מקיאה? מצוין"). פנינה בודקת ורואה פתיחה של 4 ס"מ. דבי מכניסה אותנו למרכז לידה, היא ממלאת מים ואני מזנקת לאמבטיה. מים חמים על הגב זה טוב. עוד בדיקה, 6 ס"מ. חוזרים למים. דבי הולכת ואיריס באה. לומדים לעשות קולות נמוכים לבטן תחתונה. זה עוזר. הציר עובר אבל תיכף בא עוד אחד. רון אומר לי לנוח בין ציר לציר, אני אומרת שאני לא מספיקה, הם כל כך קרובים. רון מגלה לי שאני נרדמת ל-5 דקות בין הצירים. וואללה? כל הכבוד למוח הזוחלי שלי.

אני נכנסת לריטואל. מגיע ציר, אני עוברת לעמידת שש, מישהו כבר יעשה לי זרם מים על הגב. מנסה לנהום לבטן בטון נמוך ולא לייבב ביאוש. ציר עובר. להרפות מצח, להניח ראש על הכרית במים בלי לטבוע באמבטיה. לנוח. מדי פעם מוניטור. אני יודעת שהיא בסדר, אבל שיהיו גם הם בטוחים. פתאום לא טוב לי במים, יוצאת להישען על הדלפק ("היא מדממת? מצוין"). מגבות חמות על הגב זה גם אחלה. איריס שולחת אותי לשירותים, כשאני יוצאת אני רואה את שרפרף הלידה מוכן. "מה דעתך? נלד היום?".

מותר לי ללחוץ כשאני רוצה. "תני לה לצאת, אל תפחדי ללחוץ". לוחצת. אפשר להרגיש את הראש מבצבץ, הוא רך ונעים. עכשיו היא באמת חייבת לצאת. ללחוץ שוב. והיא בחוץ. קטנה, צורחת. זה נגמר. אני בהיי. רון חותך את חבל הטבור, ואני והיצור הקטן והחמוד עוברים יחד למיטה. היי, בייבי.

לחצו כאן לקריאת סיפורי לידה נוספים

לחצו כאן לחזרה לדף הראשי של המרכז ללידה טבעית