איך בחרתי להאמין בעצמי

אחרי שתי לידות קיסריות שאני מעדיפה לא להרחיב עליהן את הדיבור, רציתי מאוד שהלידה הבאה תהיה רגילה, נרתיקית. זו  הסיבה שבחרתי, הפעם, ללדת בשיבא.

ד"ר ישראל הנדלר הסביר לי את כל הסכנות הכרוכות במהלך, אבל נתן את אישורו. ליתר ביטחון גם נקבע לי תור לניתוח קיסרי ידידותי.

יום לפני הניתוח המתוכנן, בשבוע 41, הגעתי לביקורת. במוניטור ראו האטות בדופק העובר, והרופא החליט לעשות סטריפינג כדי לזרז את הלידה.

אחרי הסטריפינג התחילו צירים קלים, והרגשתי פעילות רחמית. תאריך הניתוח כבר הגיע, אבל החלטתי לוותר עליו לאור ההתפתחויות. לאחר כמה שעות, כשהצירים התגברו, הגעתי לבית החולים.

נכנסתי לחדר לידה יחסית מוקדם, שם פגשתי את ד"ר סאלם קיס שהסביר לי שוב על הסכנות, אבל התחיל עם הצוות בלידה רגילה.

המיילדות סוזי והדס היו מדהימות מהרגע הראשון, הן היו כל כך בעדי ואמרו לי כמה חשוב להן שזה יצליח. אז איך לא?

אבל, זה לא היה כל כך פשוט. כשהצירים התחילו להיות חזקים, הייתה ירידת דופק של העובר וד"ר אורית מורן, אחראית חדרי לידה, המליצה לי ללכת לניתוח. למרות זאת, גם הפעם, קיבלתי את האפשרות לבחור. החלטנו לחכות עוד שעתיים.

לא עברו כמה דקות וירדו לי המים. המיילדת בדקה אותי, והתברר שאני כבר בפתיחה של 8 ומחיקה מלאה של צוואר הרחם. בקיצור, קצת לחיצות – וילדתי :).

אני רוצה להגיד לכן שני דברים:

1. עם כוח רצון, נחישות ואמונה בעצמך – אפשר להשיג הכול.
2. אין על הצוות בשיבא –תומכים, קשובים, ראו את הרצון והנחישות שלי והלכו איתי והגשימו לי חלום!