תפריט נגישות א+ א א-

מידע הצהרת נגישות
תצוגת צבעי האתר (* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox) תצוגה רגילה מותאם לעיוורי צבעים מותאם לכבדי ראייה סגור
טלפונים חשובים במרכז נשים ויולדות
טלפונים חשובים במרכז נשים ויולדות
דלג לתוכן העמוד (מקש קיצור m) דלג לצור קשר (מקש קיצור 2) דלג למפת האתר (מקש קיצור 3)

סיפור לידה מרים - הרפיה, שחרור וניגון

ב"ה

יום חמישי לפנות בוקר. הבת הבכורה שלי מתעוררת ומקיאה. אני קמה לעזור לה ומגלה שאני רטובה. לא רטובה-רטובה, אבל אולי ככה זה מרגיש כשיש ירידת מים? בשלושת הלידות הקודמות פקעו לי את המים לקראת הלידה עצמה. סיפור לידתה של מרים

אני לא מרגישה שהמים יורדים, אבל אני רטובה, קצת. מסמסת לדולה שלי שאני חוששת לירידת מים וממשיכה לישון. נדבר בבוקר.

ישנתי עם עיניים פתוחות, מתאמצת להרגיש אם אולי בכל אופן יש לי צירים. ואין.

בבוקר עשינו הערכת מצב – לבית החולים צריך להגיע כעבור 12 שעות מירידת מים כדי לקבל אנטיביוטיקה. בינתיים חשוב שיהיה פרוטוקול רפואי. ואולי אלו הפרשות של מחיקת צוואר הרחם ולא ירידת מים? הולכים למוקד.

בעלי ואני יושבים ומחכים לסדרת הבדיקות שמבצעים במוקד. אין לי כוח ללדת, אני אומרת לו. אני רוצה לישון עד שהכל יגמר. גם אני, הוא אומר. הבדיקות תקינות, הרופא לא בטוח שיש לי ירידת מים. זה גבולי, אז תחזרי מחר בבוקר ונבדוק שוב.

אני חוזרת הביתה בשמחה, שולחת את הילדים עם בייביסיטר לסיבוב בגינה ואנחנו הולכים לישון... שוב אני ישנה עם עיניים פתוחות. לא מצליחה לישון ולא רוצה להיות ערה. פתאום מגיע איזה ציר. כעבור זמן עוד אחד. אני חושבת שכדאי לסמס לדולה שתסיים את ההכנות שלה לשבת כי יש מצב שאני אלד בלילה, או למחרת. ככה זה, הלידות שלי ארוכות. בשעה 17:30 הילדים חוזרים וכשאני באה לפתוח להם את הדלת אני מרגישה ציר כזה שמחזיר אותי לחדר. אני שומעת את עצמי אומרת לבעלי: יש לי צירים, נראה לי שהם רציניים, ללדת כזה. לך תפתח להם.

אני מכינה להם ארוחת ערב, מקלחות. מדי פעם אני נשענת על המקרר בזמן ציר. עוצמת עיניים, משמיעה קולות. הבנים שלי צוחקים עלי, שואלים למה אני ישנה, מחקים את הקולות שאני משמיעה. תוך כדי אני מתקשרת לדולה ואומרת לה שאני לא עוקבת אחרי הצירים אבל נראה שקורה כאן משהו. בינתיים אני שולחת את הבייביסיטר הלאה, כי הכל בסדר, רק מתקדמים. שיחה נוספת לדולה והיא אומרת לי: תמצאי מישהו שיהיה עם הילדים. אין לך עכשיו שעה להיות בבית, אחרת את גם תלחצי בבית.

אני על כדור הפיזיו, סופרת צירים לבקשתה במשך עשרים דקות. כל 4 דקות יש ציר. בין דקה לשתי דקות. זה עוד קצת לטנטי, כנרת אומרת. מצויין, אני אומרת לה שאני נכנסת למקלחת. היא נלחצת: אם את רוצה להתקלח סימן שהגיע הזמן לצאת לבית חולים. יאללה. אבל אני תמיד רוצה מקלחת, אני מתעקשת. בואי נגיע בנחת וניתן לך להתארגן היא מבקשת. ויוצאים.

ב 19:30 מגיעים לבית החולים. אני לא מאמינה שאני שוב שם, ושבסוף יוצאים משם עם תינוק בסלקל. כל המוניטורים תפוסים, ואחר כך הם נופלים. אני בנחת. יש זמן. אני לא מבינה למה, פתאום ממהרים להכניס אותי לחדר להיבדק. שלא תלדי לנו כאן בקבלה. אני מנסה לשכנע שאין מה לדאוג, הלידות שלי ארוכות. רגע לפני שבודקים אותי אני אומרת: רגע, יש לי ציר. והנה ירדו לי המים רשמית. פתיחה חמש, אפילו שש. אני נכנסת עם בעלי וכנרת למרכז הלידה הטבעי.

ויש שם תחושה של בית.

הגעתי עם בריכת לידה שקניתי מראש בהמלצתה של איריס, המיילדת הנהדרת שנפגשה איתי חודשיים לפני, כדי לרשום אותי למרכז הלידה. היא אמרה שיש מיילדות רבות במרכז שמוכשרות ללידת מים ושכדאי לי, יהיה לי יותר קל ללדת. הייתי מופתעת מהרעיון, אבל קניתי בריכה וחיכיתי לראות מה יהיה איתה.

גבי המיילדת וגם כנרת אומרות שחבל על הזמן, אני יולדת, ולא כדאי לבזבז זמן לנפח את הבריכה ואז למלא אותה. אני מופתעת ומוכנה להיכנס לג'קוזי עד שינפחו את הבריכה. בעלי מנגן בגיטרה את הפלייליסט שתכננו מראש. מגיע ציר. אני מתרכזת. כנרת מעסה אותי בנקודה שמפוגגת כמעט את הכאב. הציר נגמר. אני מחייכת ואומרת שנעים לי. ואז מגיע עוד ציר. וכשהוא נגמר אני מרגישה שממש נעים לי. וכך מגיע עוד ציר, ועוד אחד. אני מתחילה לחשוש ומתחיל לדגדג לי ללחוץ.

נשענת אחורה, עוצמה עיניים. משתדלת להגיד לעצמי שהנה, עוד מעט העובר הופך לתינוקת והיא תהיה עלי, ותינק, והכל יהיה בסדר. איתי או בלעדי זה יקרה. גבי בודקת אותי ורואה שעוד לא הגיע הזמן ללחוץ. "אבל זאת לידה חוזרת. הכל קורה בבת אחת", היא אומרת. ואני נרגעת. יודעת שלא משנה מה הפתיחה, משנה מה האווירה. ואני יולדת עוד מעט. אני מרגישה את זה.

אני מבקשת מבעלי שיעזוב את הגיטרה, ילך לקרוא ספר יונה (סגולה ללידה קלה) ויחזור לנגן לה את השירים שהבטחתי לה שאבא ינגן כשהיא תצא.

מגיע הזמן ללחוץ, זה חזק ממני. כנרת הבינה את זה כמה דקות קודם ושמה מצוף דק מתחת לראש שלי. אני מורידה את הראש מתחת למים ומשאירה רק את האף למעלה. אני לוחצת. המיילדת והדולה אומרות כל מיני דברים, אני לא שומעת וגם לא כל כך אכפת לי. אני מרוכזת במשימה: לרכז את כל האנרגיה לדחוף את התינוקת שלי החוצה. ואני יודעת שעוד רגע היא פשוט תעוף לתוך המים, ומשם תגיע אלי. פתאום כנרת מתקרבת לאוזן שלי ואומרת: עכשיו אל תלחצי. אני עוצרת. עכשיו לחץ קטן. ואני נותנת לחץ קטן וחושבת לעצמי: וואוו!! לחץ גדול. מה הולך כאן? אני פותחת את העיניים ורואה את התינוקת שלי. מרים באה לעולם.

חותכים את חבל הטבור. אני יוצאת מהג'קוזי, עוברת למיטה וחצי המפנקת שנמצאת בחדר. שוב אני נדהמת מהמקום שילדתי בו עכשיו. בלי מכשירים מצפצפים, בלי אווירה פלורוסנטית. פשוט להיות וללדת. אפילו לא שמתי לב שיש לי מוניטור נייד על הבטן. אני מחליפה את הבגדים הרטובים לבגדים שהבאתי מהבית. שמה את כיסוי הראש. ומקבלת לידיים את התינוקת שלי. אני מתחילה להניק. בעלי מוציא ספר חדש שיצא לאור באותו ערב, ומקריא קטע שמתחיל במילים "לא ללחוץ...". אנחנו מדברים על הלידה, ומשם יוצאים לדרך חדשה.


לחצו כאן לקריאת סיפורי לידה נוספים

לחצו כאן לחזרה לדף הראשי של המרכז ללידה טבעית

כל הזכויות שמורות